Shaikh Hasan in Haaretz

דו”ח מאמרים מורחב

1 :הוצאה מאמרים :חלק 1 :עיתון 25/12/1998 :תאריך

1569 :מילים 7 :עמוד

המאמין מן המצודה :כותרת

רובינשטיין דני  :כתב

 :לוגו

 :כותרת על

 :תת מדור  :מדור

 :סוכנות

2.7.1 :S.I.I .ק

 :כיתוב

טקסט

בין שלל הפרסומים הפלשתיניים לציון 50 השנים שחלפו מאז 1948 נמצא סיפור,

מוזר משהו, שפורסם בגיליון האחרון של “פלשתין-ישראל ג’ורנל” (רבעון

ישראלי-פלשתיני הרואה אור בירושלים). כותב הסיפור, הד”ר נזמי ג’ועבה,

מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ביר-זית, מספר בו על מה שאירע לו לפני 15

שנה, בעת שביקר בבית הורי אשתו, משפחת לאבדי, בעיירה אבו-דיס שממזרח

לירושלים.

זה היה ביקור משפחתי רגיל, באחד מימי הקיץ של 1983, ובית משפחת לאבדי

המה אורחים. נזמי ג’ועבה שם לב שהחותנת שלו, מוזאין לאבדי, משוחחת בהתרגשות

עם אורח לא מוכר. מדי פעם בפעם השמיעה לאבדי קריאות הפתעה: “זה הוא”,

אמרה, “השייח חסן. זה גיסי, אחיו של בעלי המנוח”.

התברר שהאורח עבד בבית החולים הממשלתי לחולי נפש כפר שאול שבמערב ירושלים,

מוסד רפואי ותיק וידוע בירושלים, השוכן ברובו בבתי הכפר הערבי דיר-יאסין.

שטח בית החולים מוקף כיום במבני התעשייה של שכונת גבעת שאול ובבתי השכונה

החרדית הר-נוף. האורח סיפר למוזאין לאבדי, שבאחרונה הגיע לבית החולים

חולה ערבי זקן כבן 80, שהועבר לשם מבית חולים אחר בישראל. הוא כמעט

שלא מדבר, אמר, ובבית החולים אין פרטים אישיים שלו. שמו של הזקן הוא

חסן אלאווי, אבל גם קוראים לו חסן לאבדי. מכיוון שהוא דתי מאוד, מקפיד

בתפילות ולא עוזב לרגע את ספר הקוראן שבידיו, הוא מכונה בפי כל השייח

חסן.

בני משפחת לאבדי מאבו-דיס נדהמו. הם שיערו מיד מיהו השייח חסן. האם

ייתכן שזה בן משפחתם, הדוד חסן לאבדי, שעקבותיו אבדו לפני עשרות שנים?

הצעירים במשפחה לא ראו אותו מעולם, אבל שמעו על אודותיו. אלה שהכירו

אותו אישית לפני שנים מתו זה כבר, חוץ ממוזאין לאבדי. היא ראתה אותו

פעם או פעמיים, ב-1946 בערך, לאחר שנישאה לאחיו עבדאללה.

נזמי ג’ועבה ובני משפחת לאבדי מיהרו לבית החולים כפר שאול לגלות מיהו

השייח חסן. הם פגשו איש שתקן, צנום, בעל זקן לבן היורד על חזהו, עיניו

כחולות, קומתו גבוהה וזקופה, ובידו ספר קוראן. מוזאין לאבדי זיהתה אותו:

זהו חסן לאבדי, פסקה, אחיו של עבדאללה בעלי המנוח. השייח חסן התבונן

בחשדנות באשה שהציגה עצמה כאשת אחיו ובבני לווייתה. הוא מילמל משהו,

ואחר כך אמר בשקט, שלא ייתכן שזוהי אשת אחיו עבדאללה, מפני שעבדאללה

לא נשוי.

על משפחת לאבדי ונסיבות היעלמו של השייח חסן סיפרו בני המשפחה: בשנות

ה-30 הגיעו כמה מבני משפחת אלאווי מכפר לאבד שממזרח לטול כרם לעיירה

אבו-דיס שליד ירושלים. הם עזבו את הכפר הקטן והמבודד שבשומרון בחיפוש

אחר עבודה בירושלים. עם בואם לאבו-דיס שוב לא נקראו משפחת אלאווי, על

שם החמולה הכפרית הגדולה שהשתייכו אליה, אלא משפחת אל-לאבדי, על שם

כפר מוצאם. שינוי שם משפחה בנסיבות כאלה אופייני מאוד לערביי הארץ ונפוץ

גם במקומות אחרים בעולם.

חסן היה נער יוצא דופן. כתלמיד הצטיין במיוחד בלימודי הדת והיה אדוק

מאוד. בגיל צעיר נשא לאשה אחת מבנות הכפר והחל עובד כמורה בבתי ספר

כפריים בשומרון ובאזור ירושלים. בה בעת הוא גם הצטרף לאחת מחבורות הסופים

הפזורות ברחבי הארץ (המסדרים הסופיים, שמקורם באיסלאם של ימי הביניים,

שייכים לזרם חסידי בעל אופי מיסטי. המאמינים המוסלמים מקיימים במסגרתו

אורח חיים סגפני של חיי פשטות וצנע, תוך כדי התבודדות וחיפוש אחר דרכים

להתעלות הנפש). ב-1934 נולד בנו ראזי. האם מתה בלידה, והתינוק נמסר

לסבתו שחיה בכפר לאבד. חסן לא נישא בשנית.

באבו-דיס, מקום מגוריו, שימש חסן אימאם במסגד וייחד את רוב זמנו לתפילה

וללימודי דת. את שאר זמנו בילה במסגד אל-אקצה בירושלים, שם אירע המקרה

ששינה את חייו. באחד הימים של ראשית מלחמת העולם (סוף 1939 או תחילת

1940) נכנסה לרחבת אל-אקצה יחידת שוטרים בריטים. ככל הנראה, הם באו

לעשות חיפוש במסגד או בסמוך לו. יש כמה גרסאות על התקרית שהתפתחה במסגד,

אולם ברור שהשייח חסן התנפל על אחד השוטרים ודקר אותו למוות. בדיווחים

השנתיים של הנציב העליון הבריטי, הנמצאים בספריות בארץ, אין דיווחים

פרטניים על תקריות כאלה. פרטים על הפרשה אינם מופיעים גם בארכיון ההגנה

בתל אביב ולא בארכיונים אחרים לתולדות היישוב, מכיוון שלא היתה בהם

שום מעורבות יהודית.

על פי המסופר במשפחת לאבדי, הרקע למעשה היה דתי-לאומי. החייל הבריטי

סירב כנראה לחלוץ את נעליו כשנכנס לאל-אקצה; אולי הוא התגרה בצורה אחרת

במאמינים שהיו במסגד, ואולי השייח חסן, המאמין הקנאי, נפגע מעצם החיפוש

שעשו השוטרים הבריטים במקום הקדוש. חסן אל-לאבדי נעצר בו במקום. זמן

קצר לאחר מכן הועמד לדין, נמצא אשם ברצח ונידון למוות. כמו כל הנידונים

למוות, נכלא השייח חסן בבית הסוהר הגדול שהיה במבצר עכו, ושם היו אמורים

להוציאו להורג בתלייה.

משפחתו פתחה במערכה בניסיון להצילו ממוות. טענתה העיקרית היתה שהשייח

חסן איננו שפוי וכי פעל מתוך טירוף. התנהגותו של השייח חסן אכן היתה

מוזרה. הוא היה שקט מאוד, מסוגר, וכמעט שלא הוציא מלה מפיו. בסופו של

דבר, קיבל חנינה ועונשו הומר במאסר עולם.

ב-1944 נשא אחיו הצעיר עבדאללה לאשה את מוזאין אל-חאדר מירושלים, והשניים

עברו להתגורר יחד עם בני משפחה אחרים באבו-דיס. מדי פעם בפעם נסעו לבקר

את השייח חסן בכלא עכו. מוזאין הכירה אותו רק מביקוריה בכלא. היא ועבדאללה

הביאו לביתם את ראזי, בנו של השייח חסן, שהיה עד אז בבית סבתו, והוא

גדל עם ילדיהם. בשנים 1947-1946, כאשר המתח בארץ גבר והתרבו התקריות,

הפסיקו בני המשפחה לנסוע לעכו. לקראת המלחמה ב-1948 נותק הקשר עם השייח

חסן.

אחרי 1948 נותרו בני משפחת לאבדי בצדו המזרחי של הגבול, בתחום ממלכת

ירדן. הם העבירו כמה בקשות לצלב האדום הבינלאומי, שינסה לאתר את השייח

חסן ולברר מה עלה בגורלו. התברר, ששלטונות המנדט הבריטי סגרו את כלא

עכו ב-1948 ולא נותרו בו אסירים. השייח חסן לא נמצא.

על מה שאירע במבצר עכו בקרבות 1948 יש עדויות רבות. עכו הערבית נכנעה

לצה”ל בלילה שבין 17 ל-18 במאי, כלומר יומיים אחרי הכרזת המדינה. בעיר

לא התנהלו כמעט קרבות, והערבים שנותרו בה נכנעו לאחר שהאזור כולו –

וחיפה במרכזו – נכבש. הכוחות הישראליים גם הגיעו למצודה העתיקה ששימשה

בית סוהר מרכזי בתקופת המנדט הבריטי. זהו מבנה מבוצר גדול במערב העיר,

סמוך לחוף הים, שבנה שליט עכו אחמד ג’זאר בסוף המאה ה-18 והוא שימש

לו מרכז שלטוני. בתולדות היישוב היהודי הוא נודע כבית הכלא שישבו בו

אסירי המחתרות היהודיות, מאז מאסרו של זאב ז’בוטינסקי ב-1920 ועד שלהי

השלטון הבריטי. במצודה הוצאו להורג בתלייה אנשי אצ”ל ולח”י, וגם התקיים

בה אחד הקרבות הידועים של המחתרות האלה: ב-1947 אנשיהן פרצו אליה כדי

לשחרר את חבריהם הכלואים.

כאשר נכנסו חיילי צה”ל למצודה העתיקה ב-18 במאי 1948 היא היתה ריקה

כמעט. האולמות הגדולים, החדרים, אגפי המנהלה, הכל היה ריק, חוץ מאולם

אחד – אולם המחלקה הפסיכיאטרית, שבו שיכנו השלטונות הבריטיים פושעים

שנקבע שהם חולי נפש. היו שם כ-60 חולים, רובם ככולם ערבים, שלא ניצלו

את ההזדמנות לצאת לחופשי. מצבם היה קשה: הם לא התרחצו זמן ממושך, וכמעט

כולם היו רעבים ותשושים. שלטונות צה”ל קראו לצוות רפואי לטפל בהם. בין

החולים היה גם השייח חסן אל-לאבדי. אף על פי שלא נמצאו כל רישומים המעידים

על זהותו, אין ספק כי הוא האיש.

מאוחר יותר באותה שנה נפתח במצודה בית כלא צבאי שפעל חודשים אחדים.

האסירים שוכנו בשכנות לחולי הנפש הערבים. ב-1949 העביר צה”ל את המצודה

על כל מתקניה לידי משרד הבריאות, וזה הקים בה את בית החולים המרכזי

לחולי נפש בצפון הארץ. במשך יותר מ-30 שנה שימשה מצודת עכו בית חולים

ממשלתי לחולי נפש. כל השנים הללו נשמעו תלונות על התנאים הקשים במבנה

העתיק. בה בעת דרשו ותיקי המחתרות להפוך את המקום למוזיאון. ואכן, זמן

רב פעל במצודה מוזיאון לצד בית החולים. ב-1981 פינה משרד הבריאות את

המצודה, ומאז הוא משמש מוזיאון עכו.

השייח חסן התאשפז ב-1940 ושהה במצודה עשרות שנים. כשנסגר בית החולים

הועבר לבתי חולים אחרים בארץ, וב-1983 הגיע לכפר שאול בירושלים. שם

פגש אותו סלאח עיאד, שעבד כאח במוסד וגר באבו-דיס בשכנות למשפחת לאבדי.

עיאד הוא האורח שביקר בבית לאבדי.

לדבריו, התחיל להתעניין בזהותו של השייח חסן רק אחרי שמישהו מירדן פנה

אליו. נראה שהיה זה ראזי, בנו של השייח חסן, שעבר בצעירותו מאבו-דיס

לעמאן, נשא אשה והקים משפחה. במועד כלשהו חידש את מאמצי המשפחה לאתר

את אביו האובד.

ב-1983 הגיע ראזי מעמאן לפגוש את אביו בבית החולים. הוא ובני משפחה

אחרים שהחלו מבקרים את השייח חסן כמעט מדי יום ביומו הבחינו כי מיעט

בדיבור. הוא ידע את הקוראן בעל-פה ודיבר רק בשפה ספרותית טהורה ובלשון

הקוראן. על פי לשונו, לא היה אפשר לעמוד על מקום מוצאו בארץ (לכל אזור

בארץ ולכל קבוצה חברתית ערבית יש להג מיוחד שאפשר לזהותו – ד”ר). אף

פעם הוא לא התלונן ולא דרש מאומה. למעט הלבוש שסיפק לו בית החולים וספר

הקוראן שנשא תמיד בידו הוא היה חסר כל. הוא לא סיפר מאומה על עברו,

ולא שאל אף אחד היכן הוא ומדוע הוא מאושפז בבית החולים.

לבני המשפחה נראה השייח חסן, המנותק מסביבתו, כמי שעולמו עמד מלכת בזמן

שרצח את השוטר הבריטי באל-אקצה. הוא לא הבין שמוזאין היא גיסתו, משום

שהתחתנה עם אחיו אחרי מעצרו. “הוא לא ידע אפילו שהיהודים לקחו את כל

פלשתין”, אומר האח סלאח עיאד. כאשר בנו ראזי רצה להוציאו מבית החולים

ולקחת אותו עמו לעמאן, התברר שאין לו שום מסמכים. לא תעודת זהות ולא

כל תעודה אחרת. מבחינה רשמית השייח חסן לא היה קיים. בני המשפחה נאלצו

לעבור שורה של מחסומים ביורוקרטיים, ובסופו של דבר הוא שוחרר מבית החולים

והועבר לירדן. קודם לקחו אותו לאבו-דיס. הוא היה נבוך ומבולבל. אמר

שהמקום אינו מוכר לו. גם את אל-אקצה זיהה בקושי. בכפר לאבד עשו לו קבלת

פנים נאה. אז, כך מספרים, חזר אליו משהו מזיכרונו.

אחר כך נסע עם בנו ראזי לעמאן. כעבור שלושה חודשים התבשרו בני המשפחה

שהשייח חסן אל-לאבדי מת. בזמן שחרורו ואחרי שמת התפרסמו עליו כמה קטעי

עיתונות בירדן ובמזרח ירושלים. כתבו שהוא מ”שוכני המערה” (“אהל אל-קהף”

בערבית) על שום הפרשה בקוראן המספרת על שבעת המאמינים המוסלמים שהתחבאו

במערה מפני רודפיהם הפגאנים ואללה הרדים אותם כדי להגן עליהם. כך ישנו

במערה במשך 300 שנה, וכאשר התעוררו לא הבינו לאיזה עולם נקלעו. העיתונאים

התעכבו על הסמלים הרבים בסיפורו של השייח חסן; הישרדותו בכלא ובבתי

החולים בישראל של רוצח השוטר הבריטי שהתגלה אחרי עשרות שנים דווקא בדיר-יאסין.

הד”ר נזמי ג’ועבה, ההיסטוריון מאוניברסיטת ביר זית, שכתב על השייח חסן

בהקשר של 50 שנה ל”נכבה” הפלשתינית, תהה מדוע מת השייח חסן כשיצא לחופשי.

“האם החירות הרגה את השייח חסן? ואולי הוא נכנע למוות משום שלא היה

מוכן לקבל את העולם האמיתי של התבוסה הפלשתינית”.

25/12/1998 :תאריך קליטה 483957 :יחידת מידע